החלטה בתיק בש"א 163224/08

מונחת בפני תביעה אשר הוגשה בהליך של "בקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב"  לתשלום סך של 6,238 ש"ח בעבור אגרת טלוויזיה.

רשות השידור (להלן: "התובעת") , הינה תאגיד אשר הוקם על- פי חוק רשות השידור התשכ"ה 1965 (להלן: "החוק") ותפקידה לקיים שידורים בהתאם למפורט בחוק.

לגישת התובעת בכל הזמנים האמורים החזיק שבירו אליהו (להלן: "הנתבע") במקלט טלוויזיה. על-פי תקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת טלוויזיה) התשמ"א - 1981, חייב כל מחזיק במקלט טלוויזיה לשלם לתובעת אגרה שנתית (להלן: "האגרה") בגובה הסכומים והמועדים הקבועים בחוק ובתקנות כפי שפורסמו ברשומות.

לאחר שכל ניסיונות התובעת לגבות את החוב האמור העלו חרס, לא נותר בידיה כל ברירה אלא מלהגיש תביעה זו כאשר סכום החוב צמוד ומשוערך ליום הגשתה.

הנתבע הכחיש את טענות התובעת מכל וכל. לשיטתו אין ברשותו כל מקלט טלוויזיה.

הנתבע מעיד על עצמו כי הוא אדם חרדי אשר אינו מחזיק בביתו מקלט  יתרה מכך לאור מצבו הנפשי, חל עליו איסור רפואי לצפות בשידורי טלוויזיה.

טרם אכריע בבקשה זו מוטב יהיה אם אחזור על תמצית הקריטריונים המנחים את ביהמ"ש בבואו לדון בבקשת רשות להגן. דינים אלו כפי שקרמו עור וגידים בפסיקה ובספרות המשפטית, יפים גם להחלטה בבקשה זו.

בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה.

לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי הנתבע  דובר אמת, אא"כ נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית. במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבע (הגנת בדים), ואשר כל מטרתן נועדו ע"מ למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר.

אנו מצויים בהליך של סדר דין מקוצר אך גם בזאת, אין על ביהמ"ש להיחפז ולעשות שימוש בסמכותו להכריע בתובענה אלא אם ברור הדבר ונעלה מכל ספק כי לנתבע אין סיכוי להצליח בהגנתו. לשם כך יש להראות כי תצהירו של הנתבע אינו מגלה אף הגנה לכאורה.

עוד יש לזכור כי גם טענות הגנה אשר אינן מעוררות אמון רב, ואף יש שחלקן מתגלות ככוזבות בחקירה הנגדית אין בהן כדי לפסול את נכונותו של ביהמ"ש מלהעניק רשות להגן היות ומשקל הראייה איננו נקבע בשעת הדיון בבקשה ומשום כך חוסר האמון בהן, כשלעצמו, אינו שולל את מתן הרשות להגן (ראה ע"א 592/65שלי  נ' בוכובזה בעמ' 610, פ"ד כ/2, 608).

בדיון מיום 14/07/08 נחקר הנתבע על תצהירו, לשאלת ב"כ התובעת (חקירה נגדית שבירו אליהו דיון מיום 14/07/08 עמוד 1 שורות 9-14):

"ש. האם במסגרת התצהיר שלך טענת שאינך מחזיק במקלט טלוויזיה?

ת. לא מחזיק.

ש. את ההתנגדות שלך הגשת ביום 06/05/08?

ת. נכון. ברחובות חתמתי מול המזכיר הראשי.

ש. האם ביום 21/05/08 הגיע אליך לבית נציג של רשות השידור וראה את מקלט הטלוויזיה?

ת. יש שם מצלמות אבטחה כולל מוניטור. ברור שצריך להיות מסך".

נראה כי במידה ויוכח כי אכן המוניטור אשר מותקן בביתו של התובע משמש כמוניטור במעגל סגור אשר אינו מחובר לכל אנטנה, לא קולט כל שידור ומעולם לא שימש כמקלט הקולט שידורים, יתכן שיהיה בטענות הנתבע, דבר שיצריך בדיקה משפטית באם קיים חיוב כדין.